חג הפסח ממשמש ובא. גם מי שאינם מהדרים בהלכות הכשרות לפסח, שותפים למין מרוץ עשייה מטורף. יש כל כך הרבה מה להספיק: ניקיון (אפילו ניקיון שוטף לאחר כל גלי האבק והחמסין), הכנות, קניות, בישול, עבודה…- וכל זה בזמן שהילדים בחופשה מבית הספר (כמובן- למי שהספיק להעביר את הגנים הלאה).
לעיתים כל המטלות הללו סוחפות אותנו לתחושה המעיקה ולצעקה פנימית (או לחילופין- צעקות מהדהדות רמות ולחוצות): " עצרו את העולם- אני רוצה לרדת!!!".
כמה פעמים אנו שוקדים וטורחים בעבור דבר מה. משקיעים זמן וכוחות ומגיעים למעמד הנכסף עייפים, מתוסכלים וטעונים כל כך, עד שאנו נוחים להתרגז או סתם לא נהנים לרגע.
מודה ומתוודה: אני מאלה שכבר בפורים נכנסת לאוירת הפסח.
שמתי לי למטרה, לצלוח את ההכנות לפסח בלי להחמיץ (מלשון חמץ) לעצמי ולסביבה את מצב הרוח ואת אווירת החג. בנוסף, שאיפתי היא לא להגיע לשולחן הסדר "עם הלשון בחוץ" לאחר שלא ישנתי בלילה הקודם. כל זאת, קודם כל, ברמת ההחלטה.
לשם כך, נערכתי לנהל את הזמן באופן יעיל. מכיוון שהכל מתחיל בתכנון נכון, קבעתי את מסגרת הזמן שאקדיש לכל דבר, קבעתי יעדים כפופים ללוחות זמנים, הכנתי רשימות תזכורת וערכתי סדרי עדיפויות.
הדבר הנוסף שזכרתי הוא, שתמיד (אבל תמיד) יש עוד הרבה מה לעשות. לכן, החלטתי שמה שאינו חשוב ודחוף ידחה ל"אחרי החג". פשוט להתמקד במה שמקדם אותי למטרה. כפי שאני מסבירה למתאמנים שאני מלווה, אסטרטגיה זו, מאפשרת לנו "לשים בצד" דברים מסוימים, בלי לחוש רגשי אשם ונקיפות מצפון. היא מסייעת לנו למנוע את הדיבור הפנימי המקטין אותנו. את אותן קלטות במוחנו שמלקות בנו ללא רחם:" הנה, שוב את דוחה".. "שוב לא הספקת".., "איך היא מצליחה ואת לא?!". דיבור פנימי שלילי זה, מתיש אותנו וגוזל מאיתנו כוחות יקרים. שליטה בו מפנה לנו אנרגיה חיונית כל כך. במקום הדיבור הפנימי המקטין והמשפיל, ניתן לדבר לעצמנו אחרת באמצעות אמירות (פנימיות וחיצוניות) חיוביות- על כל פעולה קטנה שהצלחנו לסיים או על כל יעד שהצלחנו להגשים.
כן, פשוט לפרגן לעצמנו! במודע, במתוכן. לרוב האנשים קשה מאוד לעשות תהליך זה באופן מודע. חינכו אותנו על האמרות הנבונות: "אין הנחתום מעיד על עיסתו", " יהללך זר ולא פיך". יש בזה הרבה מן האמת אך צד נוסף של הדברים הוא, שאנו אלה האחראים לטפח את עצמנו, את הדימוי העצמי שלנו. התנהלותנו בעולם בכל תחום, מידת אושרנו והצלחתנו תלויים קודם כל באופן שבו אנו תופשים את עצמנו. באופן בו אנו עונים לעצמנו על השאלות: "מי אני?", " איזה מין בן אדם אני?". בבסיסן של שאלות אלה טמונה שאלה חשובה נוספת: "מה אני שווה?". התשובה לשאלה זו קובעת מה אנו מקרינים כלפי חוץ וכיצד אנו נתפסים בעיני אחרים.
כבר כתבתי בעבר, כי חלק מההכנה לסדר הפסח היא הכנה פנימית ( קישור למאמר נוסף בנושא האימון: "חג הפסח כתרגיל באימון" ). זו בעיני הכנה חשובה יותר מזו הקשורה לניקיון הסביבה, כי "החמץ מתחיל בתוכנו". משפחות רבות נערכות, טורחות ולבסוף… "החמצים" הקטנים, המטענים, המריבות וסתם עייפות, יכולים לקלקל את אווירת החג. החמץ אופיו לתסוס ולתפוח. כאשר אנו בעלי דימוי עצמי חיובי וחזק איננו נוטים להיעלב מכל דבר, כי ערכנו לא נקבע על ידי אחרים בסביבה. זוהי יציאה אמיתית מעבדות לחירות: לא הסביבה היא שמנהלת אותנו. יש לנו ציר פנימי חזק ומבוסס, גרעין חיובי ששולח ענפים איתנים בכל ישותנו. אנו יכולים להתעלות מעל הדברים, למחול ולסלוח או להחליט, שלמען בריאותנו ואושרנו לא שווה לנו להתעסק עם החמץ הפנימי שיש אצל אחרים.
אז לכל מי שעושה מכירת חמץ (וגם למי שלא), זו הזדמנות לחשוב מראש, במודע, על אילו חמצים פנימיים אני מוותרת השנה. בניגוד לחמץ הגשמי- את החמץ הפנימי לא כדאי לקנות בחזרה בסוף הפסח.
עכשיו, לכבוד חג הפסח, זוהי הזדמנות לעשות קצת סדר בראש ולפנות מקום בלב- מקום לעצמך נטו ולשמחת האביב וההתחדשות. מקום טוב לצמוח ולהתחזק בו רגשית.
